חורי ואח' נ' לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

פתח דבר

ביום 23/06/2009 הגישו בני הזוג חורי (להלן: "התובעים") כתב תביעה, לפיו ביום 13/04/2009 עשו דרכם מכיוון צפת למירון, כאשר לפתע הגיח רכב הנתבע 2 הנהוג ע"י הנתבע 3 (להלן: "הנתבעים") מדרך עפר צדדית ונכנס לנתיב בו נסעו התובעים, תוך שהוא חוצה דרכם ולבסוף התנגש בהם (להלן:"התאונה"). התובעים צרפו לכתב תביעתם חוות דעת שמאי ועותק צילומי של תמונות רכבם.

לפיכך, עותרים התובעים לסעד של פיצוי בגין נזקיהם בסך 12,296 ₪.

בכתב הגנתם כפי שהגישו הנתבעים ביום 12/08/2009, הכחישו הנתבעים את גרסת התובעים וטענו כי נסיבות התאונה ארעו כאשר מר בן ציון פרץ (להלן: "הנתבע 3") בקש לצאת עם רכבו של מר פרץ מאיר (להלן: "הנתבע 2") מחניון הממוקם בצידי הכביש בכניסה למירון. לטענתם, הנתבע 3 החל בנסיעה איטית וזהירה ומשהבחין כי הדרך פנויה התקדם בזהירות, עד שהצליח להתיישר בצידי הנתיב ועצר עצירה מוחלטת במטרה להשתלב בנתיב הנסיעה בו נסעו התובעים. או אז הגיח במהירות רכבם של התובעים והתנגש ברכבם של הנתבעים מאחור.

בנוסף, הגיש מר פרץ מאיר (להלן: "הנתבע 2" או "התובע שכנגד") כתב תביעה שכנגד ביום 18/08/2009, הואיל והינו הבעלים של הרכב המעורב בתאונה. בכתב התביעה שכנגד, חזר הנתבע על אותן טענות כמתואר לעיל באשר לנסיבות האירוע, אך הוסיף ועתר לסעד של פיצוי כספי בגין נזקיו העקיפים בסך 3,410 ₪. התובע שכנגד צרף לכתב תביעתו שכנגד חוות דעת שמאי ותמונות ממקום האירוע ותמונות רכבו.

דיון והכרעה

כל אחד מהצדדים גורס באופן שונה לחלוטין מגרסת הצד שכנגד. ואולם, ברי כי מי מבין בעלי הדין הוא אשר בהתנהגותו ובנהיגתו הרשלנית גרם לקרות התאונה.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בתצלומים שהגישו כצרופות לכתבי טענותיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

הנתבעים הגישו תצלומים ברורים של מקום האירוע, וטענו כי נהג הרכב, הנתבע 3, החל בנסיעה אחורנית איטית וזהירה ומשהבחין כי הדרך פנויה המשיך לחזור אחורנית, עד שהצליח להתיישר בצידי הנתיב ועצר עצירה מוחלטת במטרה להשתלב בנתיב הנסיעה בו נסעו התובעים. או אז הגיח במהירות רכבם של התובעים והתנגש ברכבם של הנתבעים מאחור.

ואולם, בדיון שהתקיים בפניי העיד הנתבע 3, אשר כאמור נהג את רכב הנתבע 2, כי התחיל בנסיעתו באיטיות רבה ושמע חריקת בלמים (ראה דברי הנתבע 3, בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 04/05/2011), עדות אשר סותרת את הטענה כפי שהועלתה בכתב ההגנה, לפיה הנתבעים עצרו עצירה מוחלטת בצידי הכביש.

כמו כן, כפי שעולה מהתצלומים שהגישו הנתבעים דווקא, מתחזקת המסקנה כי רכב הנתבעים הגיע מחניון צדדי בניסיון להשתלב עם דרך ראשית, ועל כן יכול וצריך היה להבחין בתובעים מבעוד מועד.

לא זו אף, הנתבע 3 בחר להשתלב בדרך הראשית ע"י נסיעה אחורנית והתיישרות בנתיב הנסיעה עצמו. הנתבע 3 נהג בחוסר זהירות כאשר יצא בהילוך אחורי היישר לכיוון הכביש, כאשר היה עליו להתיישר במתחם החנייה, עובר לנסיעתו בנתיב אליו רצה להשתלב, ולצאת כשטווח ראייתו הן לשמאל והן לימין, ולא לאחור בלבד, או לכל הפחות, היה על הנתבע 3, לבקש ממישהו שידריך אותו בנסיעתו אחורנית, ויודיע לו מתי הדרך הראשית פנויה מרכבים, ורק אז להשתלב בדרך .

זאת ועוד, משהבחין הנתבע 3 או צריך היה להבחין, ברכב התובעים, היה עליו לצפות את האפשרות שהתובע לא מבחין בו בהגיעו מאחור, ולנקוט משנה זהירות בהתקרבו לנקודת מפגש הכבישים.

גם הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב, כמו גם העובדה שמדובר בכביש פתלתל וחשוך בשעות הלילה (ראה דברי התובעת, בשורות 9-10 בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 04/05/2011), מצביעים על כך שהנתבע 3 לא נקט משנה זהירות כדרוש.

ואולם, כנטען ע"י הנתבעת 1, התובעת נסעה במהירות גבוהה ביחס לתנאי הדרך, שהיתה חשוכה כאמור ע"י התובעת, וזאת על אף ששדה הראיה מצומצם נוכח עיקולי הדרך, מה גם שזו היא דרך המוכרת לתובעת כדבריה (ראה דברי התובעת, בשורות 9-10 בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 04/05/2011), וסביר להניח כי היא יודעת על קיון החניון הצדדי, ועל האפשרות כי יצאו משם רכבים, וכלן אני סבורה כי לחייב את התובעים באשרם תורם בשיעור של 15%.

מנגד, הנתבעים אף הם נהגו בחוסר זהירות, כאשר השתלבו בחשיכה לנתיב נסיעה ישר מבלי לוודא שהדרך אכן פנויה, וכאשר רכבם ממוקם במחציתו על הכביש במהירות איטית ולא בעצירה מוחלטת בשולי הדרך.

לאור כל האמור, כמו גם לאור העובדה כי התובעים הם אשר פנו לחברת הביטוח של הנתבעים לתביעת נזקיהם, ואילו הנתבעים פנו לחברת הביטוח שלהם עצמם לתיקון נזקיהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי האשם ברובו לקרות התאונה מונח על כתפי הנתבעים.

סוף דבר